הכוח הפועל והמניע הבלתי מונע

בכוח ובפועל

קיימת בעיה שמתחילה עם הפיזיקה.

קודם כל - כל שינוי אצל אריסטו הוא מעבר ממה שבכוח למה שבפועל. כדי לעבור לפועל, מחוייב שיהיה "בכוח". כדי להוציא את הכוח אל הפועל, חייב להיות משהו שיוצא את הדבר מהכוח אל הפועל, כלומר- כדי להפוך את גוש השיש לפֵסל, אנחנו חייבים פָסל: צריך משהו קודם שהוא בפועל. הפָסל רואה את צורת הפֵסל בראשו. בלי התרנגול (בפועל), אי אפשר שיהיה אפרוח (בכוח להיות תרנגול).

הסיבה התכליתית של אריסטו צורנית, והסיבה הפועלת מתאחדות: (צורה = פעילות) והפעילות היא תכלית פנימית של היצור.

אם כן, כל יציאה מן הכוח אל הפועל דורשת פועל קודם.

בעיה: אם כדי להתחיל את התהליך כל מה שבכוח צריך פועל קודם, נכנסנו בשרשרת אינסופית. כאן, במובן מסויים, הטבע דואג לעצמו. לפי אריסטו המקור של כל התנועות והשינויים הוא השמש. היא מקור כל האנרגיה על פני כדה"א.

יש לנו תנועה אחת בפועל, שהיא התנועה שגורמת לכל התנועות בארץ: זו התנועה של כל גלגלי השמיים.

עדיין קיימת בעיה: עדיין יש לנו תנועה (אפילו תנועת היקום), מכיוון שכל תנועה היא מעבר מהכוח אל הפועל - אנחנו צריכים איזהשהו כוח קודם. כל מניע פיזיקלי בעצמו מתנועע, ואם הוא מתנועע- משמע משהו מניע אותו. אבל, אם הוא מתנועע - סימן שהוא בעצמו היה בכוח והפך מבכוח לבפועל, וצריך פועל שיוצא אותו מבכוח אל הפועל. שוב, נכנסנו לשרשרת האינסופית. זאת  איננה השרשרת הפיזיקלית, אלא שרשרת מניעים בלתי פוסקת. אנחנו צריכים באיזהשהו מקום בשרשרת פועל שאיננו בכוח:  פועל שהוא טהור.

המניע הבלתי מונע

זה מה שנקרא בפי אריסטו האל: זהו לא אותו אל כמו אלוהי משה בסנה הבוער. האל של אריסטו לא אישי, הוא לא אל בעל רצון וכו'. זהו הפועל הטהור - המניע הבלתי מונע. אריסטו מתנגד לתפיסה האפלטונית שהנפש מניעה את עצמה. אם המניע הראשון איננו מונע, אז הוא איננו חומר: הרי כל חומר הוא בהגדרתו בכוח.

במילים אחרות, המניע הראשון אצל אריסטו הוא צורה ללא חומר. ההבדל בין החומר לצורה הוא שהצורה היא הפעילות של החומר, ואם האל יהיה צורה וחומר לא יהיה הבדל בין השניים.

צורה וחומר עפ''י אריסטו

שולחן הוא עץ ודבק המצורפים יחד בצורה מסוימת. אריסטו מבחין בין בחינות שונות של השולחן; החומר (העץ והדבק) והצורה (המבנה של החומרים ביחד). רבים מן הרעיונות המרכזיים של אריסטו-ואף אחדות מן התמיהות הקשורות בתורתו-מתייחסים אל הבחנה יסודית זו. 

1. הצורה היא פיזית: צורת השולחן קיימת רק כצורתו של שולחן זה או אחר, כלומר, כצורתו של חומר מסוים ומוגדר.


2. החומר קיים "למען הצורה" ולא להיפך. לדוגמא: אם אתה זקוק לגרזן, עליך להשתמש בברזל כדי ליצור את הגרזן; אך קיומו של הברזל הוא אפשרי גם בלא קיומו של הגרזן. לפיכך קביעת צורתו של דבר או תפקידו, יש בה כדי להסביר את טיבו, הרבה יותר מאשר אם נצביע על החומר שממנו הוא עשוי; קביעת הצורה גוררת אחריה את קביעת החומר המתאים, בעוד שקביעת החומר אין בה כדי לגרור אחריה את קביעת הצורה.


3. עץ ודבק - החומרים שמהם נוצר השולחן, אינם בבחינת חומר מוחלט. גם לגבי חתיכת עץ מסוימת אפשר עדיין להחיל את ההבחנה שבין חומר לצורה, באשר העץ, כמוהו ככל דבר אחר, מורכב מאדמה, אוויר, אש ומים (או ביצירת ערבוב של יסודות אלו). יתר-על-כן, ארבעת היסודות הללו הם אינם חומר טהור. הם יכולים להשתנות ולעבור מצורה אחת אל השנייה. עובדה זו מניחה את קיומו המתמיד והמקיף כל של חומר ראשוני, המסוגל לקבל על עצמו את צורת האדמה, האוויר, האש או המים; חומר זה אינו בעל צורה מוגדרת משל עצמו. זהו מה שקרוי בפי אריסטו החומר הראשוני, העצם הבלתי מסוים, שאינו קיים מעצמו אלא מתגלה תמיד אם בצורת אש ואם בצורת אדמה, אוויר או מים.


4. עד כה היתה הצורה בבחינת מושג שיש לו יחס-גומלין אל החומר, צורה של חומר מסוים. אולם אריסטו מעורר את השאלה, אם אפשר שתהיה קיימת צורה ללא חומר? תשובתו לשאלה זו היא חיובית, אך הצורה המוצעת על ידי השיטה האריסטוטלית שונה מן הצורה המקובלת על אפלטון. אלוהים הוא צורה ללא חומר.

האתיקה של אריסטו

ה"אתיקה הניקומכאית" של אריסטו הוא אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בנושא זה. הוא מצטיין בניתוחים של מושגי המוסר הפסיכולוגיה, ובחריפות הטיעונים שלו. והנה סיכום קצר המסכם את רעיונותיו העיקריים של הספר: 

החיים הטובים: "טוב" או "טובים" איננו שם המיצג תכונה אחת בלבד. דברים שונים מקבלים את התואר "טוב", מטעמים שונים: גרזן הוא טוב אם ניתן להשתמש בו ביעילות במלאכות מתאימות, העיניים ייחשבו לטובות, אם הן מסוגלות לראות. כדי להכריע בשאלה מה הם החיים הטובים ביותר לאדם, עלינו לשאול תחילה מה התפקידים הנאותים שעל האדם למלא (בדיוק כפי שחטיבת - עצים, היא תפקידו של הגרזן). אדם טוב הוא זה שממלא את תפקידיו על הצד הטוב ביותר וחייו הם חיים טובים. תפקידיו של יצור כלשהו הם מכלול הדברים שרק יצור זה מסוגל לעשותם בדרך טובה יותר מכל יצור אחר. האדם בולט מיצורים חיים אחרים על-ידי כוח-המחשבה המצוי בו. לפיכך תפקידו של האדם - תפקיד אשר ביצועו היעיל יעשה אותו לאדם טוב - מתמצה באותן פעילויות הכרוכות במחשבה, פעילויות אשר אינן מצויות בבעלי-חיים אחרים. התבונה והשכל המצויים באדם מתגלים לא רק בכושרו לחשוב אלא גם בכושרו לבקר, לפקח ולרסן - באמצעות המחשבה ועקרונותיה - את התשוקות ואת ההתנהגות; לפיכך מעלותיו של האדם לא תהיינה רק עיוניות אלא גם מוסריות או אתיות. 

המעלה המוסרית. המעלות המוסריות, כמו מיומנות, מושגות ונרכשות תוך כדי עשייה. אדם הופך לנדיב כשהוא מתרגל עשיית מעשים ראויים שייעשו על ידי אדם נדיב. האדם הנדיב הופך להיות כזה, לאחר שהוא רוכש לעצמו כושר, ששייך עתה לאופיו המאפשר לו לעשות בקביעות מעשים נדיבים, מתוך שמחה ובלא להזדקק למניעים נוספים. יסוד ה"שמחה" חשוב ביותר בהקשר זה, הוא מאפשר לאריסטו לטעון שהחיים הטובים הם נעימים. האידיאל של אריסטו לשמחה הוא האיש העושה תמיד את המעשה הראוי מתוך כך שהוא רוצה בו; נוכחותו של מאבק מוסרי, הצורך בכיבושן של תשוקות - כל אלה הם סימנים לחוסר-שלמות. 

המעלה או המידה המוסרית מתייחסת לרגשות ולפעולות שלגביהם אפשר להגדיר עמדות קיצוניות מכאן, ואת המידה הנאותה ("השביל האמצע"), מכאן. המידה המוסרית אינה אלא "שביל האמצע" בין שתי מידות רעות מנוגדות. כך, למשל, שוכנת הנדיבות בין קמצנות לבין פזרנות. השביל האמצעי הנדרש על ידי התורה של אריסטו איננו בבחינת ממוצע כללי לכולם; זהו האמצע "ביחס אלינו", המידה הנאותה לאדם. אין כללים פשוטים המאפשרים להכריע בשאלה מהו הדבר הנאות; רק לאחר שאדם רוכש לעצמו את "החכמה המעשית", הוא מסוגל למצוא את דרכו אל השביל האמצעי. אריסטו נתקל בקשיים כשהוא מבקש לכלול ולהקיף את כל המידות הטובות והרעות. חשוב יותר, בהקשר זה, לציין שהמידה המוסרית הטובה איננה סך כולל או ממוצע חשבוני כלשהו; עניין זה נובע באופן חד משמעי מתוך דברי אריסטו עצמו: "...כעס ורחמים... אפשר להרגיש הן את זה והן את זה במידה מועטת מדי ובמידה מרובה מדי, ובשני המקרים אין הדבר בבחינת טוב; אך להרגישם בזמן הנכון, ביחס לבני האדם הנכונים, מתוך המניע הנכון ובדרך הנכונה, משמע לתפוס נכון את השביל באמצע, וזה הדבר האופייני למידה הטובה". 

בספר יש גם דיונים המוקדשים למושגי האחריות והבחירה. אריסטו בוחן את התנאים שבהם ניתן לבטל את אחריותו של אדם למעשיו, ומצמצמם לשניים: כפייה ואי-ידיעת העובדות. לדעת אריסטו, בחירה כורכת איתה שיקול דעת, הכרעה ושאיפה: השאיפות והאופי שלנו קובעים את מטרותינו. אנו שוקלים ובודקים את האמצעים האפשריים המוליכים למימוש המטרות, ומחליטים לבחור ברצויים ביותר.

המידה השכלית: החוכמה המעשית. המידה הטובה השכלית היא המאפשרת לאדם למצוא את התשובות הנכונות לשאלות בדבר טיב ההתנהגות. היא מחייבת מיומנות בעת השיקול וההכרעה, אך היא גם מניחה כי המידה הטובה המוסרית מצויה כבר ברשותו של המכריע, כי הרי להיות בעל המטרות הנכונות, זוהי משימה מוסרית - והאופי הוא שקובע את המטרות. הטוב המוסרי והתבונה המעשית הם בעצם בלתי ניתנים להפרדה, באשר כל אחד מן השניים מחייב את קיום משנהו, על-פי הגדרתו. 

נציין שני רעיונות נוספים של אריסטו, הקשורים בחוכמה המעשית: ראשית, אריסטו איננו מתרכז עוד בשיקולים של "אמצעי-מטרה" בלבד. אדם עשוי לראות משהו כנכון, לא משום שהוא אמצעי לתכלית עתידה, אלא משום שהוא כלול במסגרת של עיקרון מוסרי. המונח "אמצעי-מטרה" המקובל אצל אריסטו הוא למעשה בלתי-מספיק גם לגבי החיים הטובים של אריסטו עצמו: תכליתו של האדם הטוב איננה מוצבת מעבר לחיים הטובים; עניינו לחיות את החיים הטובים במשך חייו הוא. 

הערכתם של כל הגורמים הנוטלים חלק בתוך מצב נתון, וקביעת משקלם היחסי בתוכו, זוהי משימה נכבדת מאד, התובעת מן האדם עין מנוסה. הגיל וההכשרה חשובים כאן יותר מן הפיקחות בלבד. שנית, אריסטו איננו מניח ששיקול והכרעה קודמים לכל מעשה (אף לא לכל מעשה נכון), אלא שהאדם בעל החוכמה המעשית, יהיה מסוגל להצדיק את מעשיו בדיעבד, מתוך התייחסות אל מטרות ואל עקרונות. 

ספר המידות של אריסטו

''חיי העיון הפילוסופי הם הם "הטוב העליון" והם בלבד עשויים לגרום לאושר העליון. מתי - מעט בלבד מסוגלים להגיע אל מעמד נעלה זה (ואף הם אינם מסוגלים להתמיד בו). שאר בני האדם חייבים להסתפק במה שטמון במידה המוסרית ובחוכמה המעשית.''  מתוך דבריו של אריסטו.

האושר על פי אריסטו

מושג האושר עפ''י אריסטו, היא צורה של קורת רוח שלמה, מצב מתמשך של שלמות עצמית, “מבסוטיות כוללת”. יש שיתרגמו את מושג האושר של אריסטו ל”שגשוג”. האדם מגיע למיצוי של עצמו, וזה מושג אנושי, ובדרך מטפורית נאמר “שהאדם פורח”, שבחיו אין חיכוכים פנימיים.

 אולי התרגום הכי טוב זה הצלחה - שהחיים שלו צלחו, מה שנחשב להישג כולל של האישיות. אדם כזה לא יכול להיות קנאי, או מריר, אך לא מספיק בהרגשה פנימית של שביעות רצון. אושר הוא מושג אובייקטיבי. אנחנו יכולים לבדוק זאת רק על פני חיים גדולים, תקופות ארוכות, וגם שם יכולים להיות מפנים מכריעים. חיים טובים, של אושר והצלחה, דורשים גם מזל. אדם יכול להיות מוסרי, ויחד עם זאת, הכול ינבול בחייו, נפילות שכלל לא תלויות בו. הוא לא מימש את עצמו, לא בגלל אחריות אישית שלו, אלא בגלל מזל שעבר. המקרה הקיצוני ביותר זה שהחיים הטובים האמיתיים יכולים להיות איתו עד יום מותו, ועדיין אם ילדיו הידרדרו לאחר מותו, אי אפשר לומר שהצלחתו הייתה שלמה. גם שהוא לא מרגיש כלום אפשר לייחס לו את הכשל הזה, ולכן זה שונה מאוד מאושר.

האושר הוא מונח או מושג טוב כדי לתאר את מה שכולנו שואפים אליו באופן בלתי מותנה. נכון שכל אחד מבין וחושב על משהו אחר, במה זה להיות מאושר. האושר הוא מטרה בפני עצמה והוא לא משרת שום דבר שמחוצה לו. קל לנו לומר כיום שאנו עושים כל דבר למען האושר, אך את האושר עצמו לא מחפשים עבור שום דבר מחוץ לו. אם מישהו ישאל “מדוע אתם רוצים להיות מאושרים?” זה יעיד כי הוא לא מבין את המונח אושר.

אריסטו מציע שלושה מועמדים לאושר, שאותם הוא לוקח מהדעות של כלל האנשים. הוא מסתכל על בני אדם, וגם על על עצמו:

א.       הנאה 

ב.       עושר

ג.        כבוד

שתי הראשונות נראות מאוד מתקבלות על הדעת. כבוד - כיום מאוד אקטואלי. ההצלחה, הידוענות, החשיפה הציבורית והדימוי בעיני הציבור.

אריסטו ניגש לשלול כל אחת מההצעות הללו:

הנאה

כל הפיזיקה של אריסטו, כל שיטת המיון בעולמו ובוודאי בתחום הביולוגי ואחר כך בתחום האנושי, מבוססת על תורת ההגדרה שלו. מושג תמיד כולל את הסוג שאליו הוא משתייך ואת המין המבדיל. לדוגמא: משולש - הוא שלושה קווים שבורים סגורים, בעל 180 מעלות. בעיקר תורת ההגדרה הזאת אפשרית בביולוגיה, ואכן הביולוגיה של אריסטו מבוססת על היררכיה. התשובה לכך היא כשאנו מחפשים את הטוב העליון אנו צריכים לחפש משהו ספציפי, משהו שיממש אותו.

עושר

לפי אריסטו העושר הוא אמצעי, הוא לא מטרה בפני עצמה, אריסטו חשב כי אדם לא הופך לעשיר כדי להיות עשיר. הוא תנאי ללא כל ספק בהיבטים רבים לחיים טובים. ולכן, עוני זה דבר רע. עדיין זה לא הטוב העליון, כי כסף הוא רק דרך, דרך להשיג כמעט כל דבר שתרצה.

כבוד

הבעיה לדעת אריסטו בכבוד היא שהוא תלוי בסביבה. התואר מכובד אינו תואר פנימי לאדם המכובד אלא מתאר משהו בסביבתו שמכבדים אותו, אין לנו יכולת להיות מכובדים ביחס בלתי תלוי באחרים. כיום, להיות מפורסם זו לא תכונה של האדם עצמו, זו תכונה של הסובבים אותו. כמו שאי אפשר להיות מכובד על אי בודד כך לא ניתן להיות מפורסם על אי בודד.

הכבוד בפילוסופיה היוונית היה לא רק במובן המודרני של ידוענות, הוא היה עמוק בתרבות היוונית והיה קשור לפרופיל המוסרי של האדם. אדם מכובד היה אחד שכנראה יש לו תכונות רלוונטיות ולא אגואיסטיות שהופכות אותו לאהוד בחברה. הפן הציבורי של החיים, איך אני נראה בעיני אחרים. אנו חיים בחברה שבה יותר חשוב לי איך אני נראה בעיני עצמי מאשר איך אני נראה בעיני העולם. הדבר שהופך את חיינו בעייני עצמנו לטובים זה האותנטיות. מושג זה מנוגד למושג של כבוד שאפיין את היוונים. התדמית הציבורית היא מאוד מרכזית.

זה דבר בהחלט חשוב, אך זו תכונה חיצונית לאדם, ובזמן שהטוב העליון צריך להיות פנימי ונתון בשליטתינו העצמית. 

חיו של אריסטו

אריסטו (שנולד בין 384 לפנה''ס עד 322 לפנה''ס) היה פילוסוף יווני מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית.הוא נולד בסטאגירה שבחצי האי כלקידיקי (אי בצפון יוון) בשנת 384 לפנה"ס. אביו ניקומכוס, היה רופא החצר של מלך מוקדון, אמינטס השלישי, וממנו קיבל, ככל הנראה, את ידיעותיו הראשונות בתחום הביולוגיה. בגיל עשר אריסטו התייתם ממנו והועבר לדודו, פרוקסנוס. 


אריסטו היה מורהו של אלכסנדר בנו של מלך מוקדון במשך שלוש שנים, אך המשיך את הקשר עמו גם אחרי שתקופת הלימוד הסתיימה. בשנת 335 לפנה"ס שב אריסטו לאתונה וייסד בה בית ספר לרטוריקה ולפילוסופיה הנקרא ליקיאון. בתקופה זו חיבר את רוב כתביו. כתביו המוקדמים של אריסטו היו מכוונים אל הציבור הרחב. סיגנונם היה מבריק, וחלקם היו כתובים בצורת דיאלוג (בדומה לאפלטון שגם נהג לרשום דיאלוגים.) התורה המובעת בהם היתה בעיקרה אפלטונית. יצירות אלה היו ידועות היטב בתקופה העתיקה, אולם רק קטעים מהן נשמרו עד ימינו.

כתבי אריסטו הם בעלי אופי מיוחד, כיוון שהוכנו כרשימות לקראת הרצאות, או נערכו בידי תלמידיו ושומעיו בשעת ההרצאה. כמרצה היה נוהג לחזור ולטפל בחומר שלו פעמים רבות במשך השנים תוך שיבוץ רעיונות חדשים, ולכן אפשר שרשימותיו יכילו קטעים שנכתבו בתקופות שונות בחייו בצורתן הסופית ,כך שלא תמיד הן מתמזגות לשלמות אחידה. משום כך אין להתייחס אל כתבי אריסטו, כפי שהם נמצאים בידינו כיום, כאל יצירה שנכתבה, עובדה והושלמה בתאריך מסויים, אלא יש לראותם כיצירות שעברו גלגולים רבים, אולי אף בלי שקיבלו אי-פעם צורה סופית ומושלמת.
בשנת 323 לפנה"ס, עם מותו של אלכסנדר, גברה באתונה העוינות כלפי מוקדון ובשל קרבתו לבית המלוכה הועלתה נגד אריסטו אשמת כפירה. הוא נמלט מאתונה ועבר לגור בכלקיס - לדבריו, משום שלא רצה שהאתונאים יחטאו פעם נוספת נגד הפילוסופיה (הפעמים הקודמות היו הוצאתו להורג של סוקרטס והגלייתו של אנקסגורס) - ושם נפטר כשנה לאחר מכן. את מקומו בניהול הליקיאון ירש תלמידו, תאופרסטוס.